מטרת החוקרים הייתה להעריך שיעורי הפוגה, התאוששות, הישנות וחזרה בצעירים אובדניים שהשתתפו במחקר קליני המשווה בין טיפול דיאלקטי התנהגותי (Dialectical Behavior Therapy - DBT) לבין טיפול תומך פרטני וקבוצתי (Individual and Group Supportive Therapy - IGST).
עוד בעניין דומה
לאחרונה, פורסמו בכתב העת Journal of The American Academy of Child & Adolescent Psychiatry, ממצאיו של מחקר בו חוקרים ביקשו לבחון שיעורי הפוגה, התאוששות, הישנות וחזרה בצעירים אובדניים שהשתתפו במחקר קליני המשווה בין DBT לבין IGST.
במחקר הוכללו 173 בני נוער, בגילאי 12 עד 18 שנים, עם פגיעה עצמית חוזרת ונשנית (כולל לפחות ניסיון התאבדות אחד קודם [suicide attempt - SA]) ורעיונות אובדניים מוגברים (suicidal ideation - SI). המשתתפים קיבלו 6 חודשים של DBT או IGST והיו במעקב במשך 6 חודשים לאחר הטיפול. המדגם הורכב מ-95% נשים, 56.4% לבנות ו-27.49% ממוצא לטיני. הפוגה הוגדרה כהיעדר SA או פגיעה עצמית לא אובדנית (nonsuicidal self-injury - NSSI) על פני מרווח של 3 חודשים; התאוששות הוגדרה על פני 2 מרווחים רצופים או יותר. הישנות וחזרה הוגדרו כ-SA או NSSI בעקבות הפוגה או החלמה. טבלת הצלבה עם χ2 שימשה לניגודים בין קבוצות.
תוצאות המחקר הדגימו שלמעלה מ-70% מהמדגם דיווחו על הפוגה של SA בכל מרווח בין הטיפולים ובזמן המעקב. היו שיעורים גבוהים משמעותית של הפוגה והחלמה ושיעורים נמוכים יותר של הישנות וחזרה עבור SA ב-DBT מאשר ב-IGST. על פני נקודות זמן שונות, ל-SA היו שיעורי הפוגה והחלמה גבוהים יותר ושיעורי הישנות וחזרה נמוכים יותר מאשר ב-NSSI. לא היו הבדלים משמעותיים בהפוגה של NSSI בין המצבים; עם זאת, למשתתפים שקיבלו DBT שיעורי התאוששות מ-NSSI גבוהים משמעותית מאלה שקיבלו IGST עבור מרווחים של 3 עד 9 חודשים, 3 עד 12 חודשים ו-6 עד 12 חודשים.
החוקרים הסיקו כי נצפו אחוזים גבוהים יותר של הפוגה והחלמה מ-SA בטיפול DBT בהשוואה ל-IGST.יNSSI היה פחות סביר להחזיר מאשר SA.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
