פסיכיאטרים קליניים מודעים היטב למגבלות הטיפול התרופתי הקיים בהפרעות פסיכיאטריות שונות ולעובדה כי חלק מהמטופלים אינם מגיבים לתרופות. בספר חדש, Psychopharmacology Reconsidered: A Concise Guide Exploring the Limits of Diagnosis and Treatment, מאת פרופ' רוברט חיים בלמקר ופרופ' פסח ליכטנברג, מתייחסים המחברים בצורה ביקורתית ומעוררת חשיבה למגוון רחב של הפרקטיקה הפרמקולוגית הקלינית בהפרעות השונות.
עוד בעניין דומה
הספר, שיצא לאור בהוצאת Springer, ערוך בפורמט של textbook המכיל 23 פרקים הסוקרים את הבסיס הביוכימי, המחקרי והקליני של התרופות למכלול ההפרעות הפסיכיאטריות, אך המחברים מדגישים כי הוא אינו ספר לימוד בפסיכיאטריה אלא מיועד לקורא עם ניסיון בטיפול, באבחון, בפסיכותרפיה ובמדעי יסוד, אשר החל להרגיש את מגבלות הטיפול הפסיכו-פרמקולוגי והאבחון על פי ה-5-DSM.
בהקדמה לספר מציינים המחברים את היותם פסיכיאטרים קליניים אשר טיפלו במטופלים רבים ומעריכים מחקרים מבוקרים כבסיס לידע. המחבר הראשון, פרופ' בלמקר, מוכר כחוקר בעל שם עולמי עם קריירה של מחקר מעבדתי וקליני בפסיכו-פרמקולוגיה המשתרעת על פני 50 שנה.
קראתי בעיון ובהנאה רבה חלק גדול מהפרקים בספר. הפרקים כתובים בצורה מדעית ומשכנעת, מבוססים על נתונים מחקריים וכוללים סקירה היסטורית של התפתחות הטיפול בהפרעות הפסיכיאטריות.
הפרקים מלווים באיורים ברורים ומאירי עיניים, תיאורי מקרים קליניים ורשימת ספרות, וקל מאוד לקורא המתעניין לעקוב אחרי הלך המחשבה של הכותבים.
לא תמיד הסכמתי עם הדעה של המחברים, כמו על חוסר היעילות הקלינית של התרופות מקבוצת ה-SSRI's בטיפול בדיכאון שאינו מלנכולי, או בטיפול בהפרעות חרדה, אך טיעוניהם בהחלט מעשירים ומצטרפים לממצאים המפתיעים של
ה-D-STAR ושל המחקר שהתפרסם ב-2022 וכלל מיליוני חולים אשר הראה כי לנוגדי דיכאון יעילות קטנה בהשוואה לפלצבו.
המחברים אינם מציעים טיפול תרופתי ספציפי להפרעות אלא מעלים נקודות למחשבה: איך עלינו להתייחס בטיפול לאבחנות הפסיכיאטריות (תת סוגים של דיכאון), האם אנו מטפלים על פי התסמונת (פסיכוזה) או על פי האבחנה, ושאלת הסיכון מול התועלת בטיפול התרופתי.
הספר איננו מעביר מסרים של אנטי-פסיכיאטריה, אלא קורא לביקורת עצמית עדכנית וצניעות בהבנה המדעית, כדי לגרום לקורא להעריך מחדש את הפרקטיקה המקובלת ולהפנים כי הטיפול התרופתי, על תרומתו החיובית ומגבלותיו, הוא רק מרכיב אחד בטיפול ולפיכך יש צורך לשקול גם את המרכיבים הפסיכו-חברתיים בטיפול בחולה.
כאמור לעיל, פרקי הספר אינם אמורים להחליף את ספרי הלימוד או את ניירות העמדה, אשר משקפים קונצנזוס של מומחים להפרעות השונות. חשיבותו הרבה של הספר היא התמקדותו בצורה ביקורתית במגבלות הידע של המחקר והפרקטיקה הקלינית בטיפול בחולה הסובל מהפרעה פסיכיאטרית.
ניתן למצוא בפרקי הספר התייחסות ביקורתית ייחודית לכל קבוצות התרופות הקיימות כיום ובכך הוא עשוי להוות מעין השלמה לספרי הלימוד. לדעתי, זהו ספר חובה למתמחים בשלבי ההתמחות המתקדמים ועוד יותר לפסיכיאטרים ותיקים אשר לעתים ממשיכים ברישום תרופות באופן רוטיני ומתוסכלים מאי ההשפעה על חלק גדול מהמטופלים. אין ספק כי החשיבה הביקורתית, "מחוץ לקופסה", של הספר עשויה לסייע לפסיכיאטרים ותיקים להפוך למטפלים טובים יותר למטופליהם.
יתרון נוסף של הספר הוא העדכניות שלו. המידע שמובא בפרקים הוא מידע המעודכן לשנת 2023, בניגוד לספרי לימוד ומהדורות DSM המתעדכנות אחת לכמה שנים.
לסיכום, מדובר בספר עדכני המתייחס בצורה ביקורתית ומדעית לטיפולים התרופתיים הקיימים כיום בפסיכיאטריה על מגבלותיהם. מקריאת פרקי הספר ניתן להסיק כי התרופות הקיימות כיום עוזרות קלינית לחולים רבים אם כי לא לכולם, וזאת למרות שמנגנון הפעולה שלהן לרוב לא ידוע.
מומלץ בחום לפסיכיאטרים, נוירולוגים ומקצועות נלווים המעוניינים בהרחבת הידע שלהם בטיפול התרופתי בחולים השונים.
Psychopharmacology Reconsidered - A Concise Guide Exploring the Limits of Diagnosis and Treatment, מאת פרופ' רוברט חיים בלמקר ופרופ' פסח ליכטנברג. Springer הוצאה לאור (2023), 215 עמ'
הכותב, פרופ' צבי זמישלני, היה בעבר מנהל המרכז לבריאות הנפש גהה, יו"ר איגוד הפסיכיאטריה הישראלי, ראש החוג לפסיכיאטריה באוניברסיטת תל אביב וכן חבר ה-Board באיגוד האירופאי (EPA) והעולמי (WPA)
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
